שינוי מקום העבודה כהרעה מוחשית בתנאים

שינוי מקום העבודה יכול להיכנס בגדרו של סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ”ג 1963 במקרה שיוכח ע”י העובד כי אכן מדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתו

בניגוד לסברה המקובלת, במקרה של שינוי מקום העבודה אין מדובר על מבחן אובייקטיבי של מרחק גרידא (40 ק”מ ומעלה) על פיו ייקבע אם מדובר בהרעה מוחשית אם לוא, שהרי לעיתים מעסיק יעבור למרחק של 50 ק”מ אך יספק לעובד שירותי הסעות על חשבונו או שיחשיב לזכות העובד את זמן הנסיעה כזמן עבודה המזכה אותו בשכר ואז ייתכן שייקבע כי אין מדובר בהרעה מוחשית בתנאים, ולעיתים מעסיק יעתיק מפעלו למרחק של 20 ק”מ למקום המצריך מהעובד הגעה ב- 2-3 אוטובוסים לכל כיוון שיאריך לו את יום העבודה במספר שעות ללא כל תמורה מאת המעסיק ואז סביר שיש להכיר בכך כהרעה מוחשית בתנאים.

לסיכום ניתן להיווכח כי בית הדין לעבודה שבוחן את הנסיבות נוטה להיעתר לתביעות לפיצויים בשל הרעה מוחשית בתנאים לאחר שינוי מקום העבודה כאשר השינוי משפיע באופן קיצוני על שעות העבודה של העובד בעטיו של הצורך להאריך דרכו בהגעה למקום עבודתו החדש, ואולם, לא מן הנמנע כי מעסיק אשר יסכים לשלם על זמן ההגעה החדש כחלק משעות העבודה ולמצער לממן שירותי הסעות לעובדים “יינצל” מאימת התפטרותם של אותם עובדים תוך הצורך בתשלום פיצויים, אך האלטרנטיבות הנ”ל מהוות חלק ממכלול שיקולים כלכליים ארוכי טווח של המעסיק תוך שימור עובדי החברה הקיימים וחסכון תשלום הפיצויים בטווח המיידי.